מתי סאטירה הופכת ללשון הרע? לפעמים כל ההבדל הוא הלוגו
העיתונאי חיים לוינסון חויב לשלם לערוץ 14 כ-30 אלף שקל (10,000 ש”ח פיצוי בגין לשון הרע וכן 20,000 ש”ח הוצאות), לאחר שפרסם ציוץ סאטירי שנשא לוגו רשמי של הערוץ. בית המשפט קבע כי מותר למתוח ביקורת ואפילו ללעוג, אך שימוש בלוגו באופן שגורם לציבור לחשוב שמדובר בפרסום אמיתי עלול להפוך ללשון הרע.
מי לא נהנה מסאטירה טובה? עוד מימי “סיבה למסיבה” בשנות ה-80, כל עם ישראל נהנה מחיקויי הפוליטיקאים של טוביה צפיר. גם היום “ארץ נהדרת” נחשבת במקרים רבים לסאטירה במיטבה. אבל מה קורה כשמישהו לא מבין את הבדיחה? ומה קורה כשהבדיחה נראית בדיוק כמו הודעה חדשותית אמיתית? השאלות האלה עמדו במרכז תביעה שהגיש ערוץ 14 נגד העיתונאי חיים לוינסון (ת”א 16670-07-21).
ראש הממשלה נתניהו? הבדיחה שהובילה לתביעה
ביוני 2021, ימים ספורים לאחר שנפתלי בנט החליף את בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה, פרסם לוינסון בחשבון הטוויטר האישי שלו תמונה שנחזתה להיות הודעה רשמית של ערוץ 20, כיום ערוץ 14.
בהודעה, שנשאה את הלוגו של הערוץ, נכתב כי בשעה 20:00 יועבר בשידור ישיר ביקורו של “ראש הממשלה בנימין נתניהו” בנמל התעופה בן גוריון, שם יישא דברים בעקבות התפרצות הזן ההודי של נגיף הקורונה. לוינסון הוסיף לציוץ המלצה לצפות בשידור ולעזוב את “ערוצי התעמולה” (הפרסום יצר מצג שלפיו הערוץ כה מזוהה פוליטית עם נתניהו, עד כי אף לאחר חילופי השלטון הוא ממשיך להציגו כ”ראש הממשלה”).
ערוץ 20 לא צחק והגיש נגד לוינסון תביעת לשון הרע בסך של כ-140,000 ש”ח. לטענתו, לוינסון ייחס לו פרסום שמעולם לא פרסם ופגע באמינותו המקצועית.
היכן הגבול בין סאטירה ללשון הרע?
חופש הביטוי מעניק הגנה רחבה לביקורת ציבורית, ובמיוחד לביקורת פוליטית. על כן, בית המשפט לא מצא פסול בעצם הביקורת של לוינסון על הערוץ. הבעיה הייתה, כך בית המשפט, בדרך שבה הוצגה הביקורת.
יש הבדל מהותי בין ציוץ שבו אדם כותב שערוץ חדשות מסוים מזוהה כל כך עם פוליטיקאי, עד שנדמה כי אינו מוכן להכיר בכך שאיבד את השלטון, לבין ציוץ הכולל לוגו ונראה כאילו הערוץ עצמו פרסם הודעה שבה הוא ממשיך לכנות את אותו פוליטיקאי ראש הממשלה.
במקרה הראשון, הקורא יודע שהוא נחשף לדעתו של המפרסם. במקרה השני, השימוש בלוגו של הערוץ ובחזות האותנטית של ציוץ חדשותי פגע באופן מהותי ביכולת להבחין כי מדובר בסאטירה או בפרודיה, וזו בדיוק הנקודה שבה סאטירה שבמרכזה לשון הרע הופכת לבעיה משפטית.
לדברי בית המשפט, לוינסון חצה את גבול הביקורת הלגיטימית והסאטירה המוגנת, שעה שפרסם פרסום עובדתי כוזב והציגו כפרסום חדשותי מטעם הערוץ.
לא כל הציבור הבין שמדובר בסאטירה
ככלל, בעת בחינת פרסום העלול להוות לשון הרע, השאלה אינה רק למה התכוון המפרסם, אלא כיצד האדם הסביר עשוי להבין את הדברים. זהו אותו מבחן שחוזר בדוגמאות הנפוצות ללשון הרע, בין אם הפרסום נעשה ברשת חברתית ובין אם בכלי תקשורת.
במקרה הנדון, לוינסון טען להגנתו כי כל אדם סביר הבין שמדובר בסאטירה פוליטית מובהקת ולא בהודעה רשמית. אלא שבבית המשפט התברר שלא כולם הבינו את הבדיחה. בעקבות הציוץ פנו אזרחים לרשות השנייה והתלוננו על הדברים שיוחסו לערוץ. מבחינת בית המשפט, התלונות האלה חיזקו את המסקנה שלפחות חלק מהציבור האמין שמדובר בהודעה אמיתית.
בית המשפט הוסיף כי לוינסון יכול היה להביע את אותה ביקורת עצמה בדרכים רבות אחרות תוך הבהרה שמדובר בסאטירה, אולם תחת זאת בחר לייצר מצג שווא הנחזה להיות פרסום אותנטי של הערוץ.
נדחתה הגנת הבעת הדעה
לוינסון טען עוד כי מדובר בהבעת דעה על התנהלותו של הערוץ, ולכן עומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע. אלא שבית המשפט דחה את הטענה.
נקבע כי ההגנה על הבעת דעה מחייבת שהקורא הסביר יוכל להבחין בין דעה או פרשנות לבין הצגת עובדות. במקרה זה, הפרסום לא הוצג כביקורת גלויה של לוינסון, אלא כהודעה שנחזתה להיות פרסום אמיתי של הערוץ. בית המשפט הוסיף כי גם אילו עמדה ללוינסון הגנת תום הלב, היא הייתה נשללת בנסיבות המקרה, משום שלא פרסם תיקון או הכחשה לאחר שנדרש לכך על ידי הערוץ. זוהי המחשה טובה לכך שטענות ההגנה בתביעות לשון הרע נבחנות לפי אופן הצגת הפרסום, ולא רק לפי כוונת המפרסם.
לאור כל האמור, בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק לטובת הערוץ סך של 10,000 ש”ח פיצויים כמו גם 20,000 ש”ח הוצאות משפט.
בארצות הברית, דווקא הסאטירה ניצחה
מקרה בעל נסיבות דומות נדון בארצות הברית. בשנת 2011 פרסם המגזין Esquire כתבה סאטירית שנחזתה לידיעה חדשותית, ולפיה המוציא לאור החליט לאסוף מהחנויות ולהשמיד 200 אלף עותקים של ספר שפקפק בכשירותו של ברק אובמה לכהן כנשיא ארצות הברית.
המוציא לאור ומחבר הספר הגישו תביעת לשון הרע, אולם בית המשפט הפדרלי בארצות הברית דחה אותה. נקבע כי הקורא הסביר הבין שמדובר בסאטירה ולא בדיווח עובדתי. ההבדל המשמעותי לעומת פרשת לוינסון הוא שבמקרה האמריקאי המגזין פרסם את הידיעה תחת שמו שלו, ולא יצר פרסום שנחזה להיות הודעה רשמית של הגוף שאותו ביקש לבקר. נוסף על כך, בית המשפט האמריקאי מצא כי תוכן הכתבה וההקשר שבו פורסמה אפשרו לקורא הסביר לזהות שמדובר בסאטירה (Farah v. Esquire Magazine, Inc).
מותר לבקר, אסור להתחזות
חופש הביטוי הוא זכות יסוד, והוא מעניק הגנה רחבה גם לסאטירה חריפה, ללעג ולביקורת שעשויה להרגיז או לפגוע. אולם לצד חופש הביטוי עומדת גם זכותו של אדם או של גוף מסחרי לשם טוב, ולכך שלא ייוחסו לו דברים שמעולם לא אמר.
לא כל שימוש בלוגו במסגרת סאטירה הוא אסור, ולא כל שימוש כזה עולה כדי הפרת סימן מסחר. השאלה היא אם הציבור מבין שמדובר בבדיחה, או שהוא עלול להאמין שהמותג עצמו פרסם את הדברים. כפי שממחיש פסק הדין, יש הבדל בין הזכות לומר מה שאנחנו חושבים על מותג לבין הזכות לפרסם דברים בשמו.
מה זה אומר לבעלי מותגים ולמפרסמים
לעסק שהלוגו שלו שימש בפרסום סאטירי, ולמפרסם שמבקש למתוח ביקורת בלי להסתבך, הגבול הזה אינו תיאורטי. כפי שעולה מפסק הדין, הוא נבחן לפי שלושה דברים:
- אופן ההצגה – האם הפרסום נושא סימני זיהוי של גוף אחר, כמו לוגו או מבנה של הודעה רשמית.
- ההקשר שבו נקרא – האם סביבת הפרסום מבהירה מאליה שמדובר בביקורת של המפרסם ולא בדיווח.
- מה שהקורא הסביר הבין בפועל – ולא מה שהמפרסם התכוון שיבינו.
בחינה מוקדמת של הפרסום, לפני שהוא עולה לאוויר, חוסכת במקרים רבים את ההליך כולו.
אם הלוגו או השם המסחרי שלכם שימשו בפרסום שיצר מצג כוזב, או אם קיבלתם דרישה בעקבות פרסום סאטירי שלכם, אתם מוזמנים להיוועץ עם עורך דין לשון הרע ועם עורך דין סימני מסחר, כדי להעריך את המצב המשפטי ולבחור את דרך הפעולה הנכונה.
לייעוץ מקצועי בתחום לשון הרע והגנה על מותגים אתם מוזמנים ליצור קשר איתנו במשרד עו”ד סער גרשוני.
