פיצוי בגין לשון הרע
בדומה לסטטוס החוקי בשאר מדינות המערב, גם מדינת ישראל מכירה בזכותו של כל אדם לשמור על ניקיון שמו הטוב, כאשר בישראל הדבר בא לידי ביטוי במסגרת חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965, אשר מגדיר מקרה של הוצאת לשון הרע ככל פעולה אשר עלולה לפגוע באדם מסוים, וזאת לרבות ביזוי בגין גילו, מינו, דתו, ועוד, וכן פגיעה במקור עיסוקו.
יצוין, כי החוק בוחר להתייחס למקרים אלו בצורה רחבה במיוחד, כאשר כמעט כל ביטוי עשוי להיות מוגדר כהוצאת לשון הרע במקרים מסוימים.
חשוב לזכור בהקשר זה, כי מטבע הדברים, לא תמיד ניתן לקבוע מראש האם ביטוי מסוים מהווה הוצאת לשון הרע בכל מקרה ומקרה.
עם זאת, החוק מאפשר לנשוא הדברים להגיש תביעה משפטית כנגד אומרם, כאשר בית המשפט בוחן כל סוגיה לגופה, ותוך התחשבות בהשתלשלות האירועים אשר קדמה לאמירת דברים.
הקריטריונים הנדרשים לצורך הגדרת ביטוי או אמירה כהוצאת לשון הרע
חוק איסור לשון הרע קובע, כי על מנת להיות מוכר כהוצאת לשון הרע, המהווה עילה להגשת תביעה משפטית כנגד הפוגע, על הביטוי או האמירה לעמוד בשני קריטריונים במצטבר:
ראשית, יש להוכיח כי מדובר בביטוי או באמירה אשר פגעו בפועל באדם נשוא הדברים, או שהיה בהם פוטנציאל ממשי לעשות כן.
עם זאת, אין חובה להראות כי הדברים אכן גררו נזק ממשי, ודי להוכיח כי היה להם פוטנציאל לעשות זאת.
שנית, יש להוכיח כי הדברים לא נאמרו בחדרי חדרים, בין אדם לרעהו, אלא פורסמו ברבים, וזאת בהתאם לסעיף 2 לחוק, המגדיר מהם אמצעי הפרסום הרלוונטיים.
מטבע הדברים, וככל שהדברים פורסמו באופן יזום בצורה רחבה יותר, וזכו בפועל לתפוצה רחבה יותר, כך גוברת הסבירות כי המקרה ייחשב כהוצאת לשון הרע, וכעילה להתערבות מצד בית המשפט.
הגנה על חופש הביטוי
חשוב לזכור בהקשר זה, כי במסגרת ההגנה על חופש הביטוי, החוק מכיר גם ברשימה של פרסומים אשר מוגנים על ידי החוק, וזאת לדוגמא בשעה שהפרסום נעשה במסגרת סוגיה הזוכה לעניין ציבורי מובהק, או בשעה שמדובר בהפצת דברי אמת, ובטענת “אמת דיברתי”.
במקרים אלו, הפצת הדברים לא תיחשב כמקרה של לשון הרע, ולא תהווה עילה להטלת סנקציות כנגד מפיץ הדברים.
כיצד נקבע פיצוי בגין לשון הרע?
החוק קובע, כי משעה שבית המשפט בדק ומצא כי האמירה או הביטוי אשר פורסמו ברבים אכן מהווים מקרה של הוצאת לשון הרע, ואף במידה והדברים פורסמו בתום לב וללא כוונת זדון, יש בסמכותו להטיל על העבריין חובת פיצויים בסכום של עד 50,000 שקלים לזכותו של הנפגע, וזאת ללא צורך בהוכחת נזק. עם זאת, וככל שנמצא כי הפרסום גרר נזק ממשי לנשוא הדברים, הרי שבסמכותו של בית המשפט להגדיל סכום זה, וזאת בהתאם לחישוב מוערך של הנזק שנגרם, ובתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש.
במידה ובית המשפט מצא כי פרסום הדברים לא נעשה בתום לב, אלא בכוונת זדון ברורה מצדו של העבריין, הרי שבסמכותו להגדיל את סכום הפיצויים, וזאת עד לסך של 100,000 שקלים, כאשר גם במקרה זה אין צורך בהוכחת נזק.
עם זאת, ובמידה והוכח כי הפרסום במקרה זה אכן גרר נזק ממשי לנשוא הדברים, יש בסמכותו של בית המשפט להגדיל סכום זה, ובהתאם למידת הנזק שנגרם.
בסופו של דבר, חשוב לזכור כי החוק בישראל מכיר בזכותו של כל אדם להגן על שמו הטוב, ומעמיד לרשותו כלים חוקיים המסייעים בידו לעשות כן.
