לשון הרע

כדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרון ברק בע”א אבנרי נ’ שפירא, פד”י מג’ 840 בעמ’ 856:

“כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר”.

הוסיף לכך כב’ השופט ריבלין בע”א רשת שוקן בע”מ נ’ אילון הרשקוביץ, פד”י נח(3) 553 :

“שמו הטוב של אדם-המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו-הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור-ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור-להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים ולעצב את אישיותו”.

חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן: “החוק”) עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר את עוולת לשון הרע במישור האזרחי ואת עבירת לשון הרע במישור הפלילי. דינים אלה עורכים איזון בין חופש הביטוי והעיתונות מחד, לבין הזכות לכבוד ולשם טוב מאידך.

מהי לשון הרע?

ס’ 1 לחוק קובע הגדרה רחבה ללשון הרע: “דבר שפרסומו עלול…“. כלומר, כל דבר העשוי לפגוע בכבודו של האדם נחשב ללשון הרע. מה שנובע מזה שאין צורך בהוכחה שאכן הייתה פגיעה, ודי בפוטנציאל לפגיעה (עא 740/86 תומרקין נ. העצני פ”ד מג (2) 333),

ובנוסף, המבחן לקביעת לשון הרע הוא אובייקטיבי – “עלול”. לא משנה איך הבינו הצדדים את הדברים אלא איך אדם רגיל בחברה היה מבין אותם (משעור נ. חביבי מז (1) 1). ולצורך העניין מספיק אם חלק מהאנשים היו מבינים את הפרסום כפוגע.

חשוב להדגיש כי לפי ס’ 3 לחוק, לשון הרע יכולה להיות גם מרומזת.

איך בודקים אם משהו הוא לשון הרע?

הליך הבדיקה הוא דו שלבי: בשלב הראשון בודקים מה האופן שבו האנשים שנחשפו לפרסום הבינו אותו בכלל: צריך לבדוק מה הפירוש שקורא רגיל היה נותן לטקסט, תוך שימת לב לטיב השפה והסלנג שהקורא מדבר, איזה עובדות רקע הוא מכיר (אפל).

צריך גם לזכור שקורא רגיל מתרשם לרוב מכל הטקסט, ולא רק מחלק אחד. לכן, לא ניתן להפריד משפט אחד מאחרים. יש לבדוק את כל הטקסט בצורה בה הקורא הרגיל היה קורא אותו.

יחד עם זאת, לאור העובדה כי הקורא הרגיל קורא לפעמים רק כותרות, ניתן לבודד חלקים בולטים מהטקסט, כגון: כותרת (פלוס נ. חלוץ) או כיתוב מתחת לתמונה, ולבדוק אותם לבדם.

בשלב השני בודקים האם אובייקטיבית, האדם הרגיל היה חושב שבדברים שפורסמו, כפי שהם הובנו, יש פגיעה, (אפל נ. חסון). את השאלה הזו, בית המשפט בודק את בעיני הציבור, לפי ערכי הציבור ובלי להכניס את ערכיו שלו: מדובר בפוטנציאל פגיעה בעיני האדם הרגיל, ולא בעיני האדם הסביר.

היתרים – ס’ 13 לחוק

סעיף 13 לחוק קובע כי סוגים שונים של פרסומים מותרים. מדובר בפרסומים אשר הופיעו בפורומים או נעשו על ידי אנשים שיש עניין מיוחד למחוקק, על מנת לאפשר להם חופש ביטוי ללא שום מורא. גם לא מורא מתביעה אזרחית: בכנסת, בממשלה, מבקר המדינה בביקורתו, בדיון משפטי, בוועדת חקירה ממלכתית, פרסום שחובה או שמותר לפי חוק לעשותו (פרסום שאדם מסוים הפך לחדל פירעון), פרסום של פרטים ממרשם המתנהל לפי חוק ודברים שנאמרים בישיבה של גוף בינ”ל שישראל חברה בו, או בישיבה של מוסד נבחר של הסוכנות היהודית.

מעבר לפרסומים הראשוניים עצמם, הרי שחזרה נכונה והוגנת של פרסום מוגן, מוגנת בעצמה ברוב המקרים, לפי סעיפים 13(7) ו-13(11) לחוק, בתנאי שהיא מוצגת כחזרה, ולא כרעיון מקורי של המפרסם. החזרה לא צריכה להיות ציטוט, אלא מספיק שהפרסום החוזר מבטא את רוח הדברים של הפרסום המקורי, בלי להוציא דברים מהקשרם או לתת להם משמעות שונה מהמשמעות שאליה התכוונו בפרסום הראשון (ע”א 348/85 בן ציון נ. הוצאת מודיעין פ”ד מב (1) 797). על מנת ליהנות מהגנות אלו, אין צורך כי הפרסום הראשון יהיה נכון, אלא רק שהפרסום החוזר ידווח נכון על מה שנאמר בפרסום הראשון.

 הגנת אמת דיברתי

ס’ 14 לחוק קובע שני תנאים מצטברים שעל הנתבע להוכיח כדי ליהנות מההגנה הזאת: “אמת” ו”עניין ציבורי”.

חשוב להבהיר כי הגנה זו לא ישימה על דעות, אשר אינן ניתנות להוכחה. מהרגע אשר נקבע כי משהו הוא דעה, הרי שאין תחולה להגנת אמת דיברתי. כאשר יש פרסומים שהם מעורבים, אז ההגנה הזו חלה רק על חלק העובדות.

אמת

צריך להוכיח שכל מה שנאמר (למעט פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש) נכון מבחינה עובדתית. לא צריך להוכיח שזה מה שהאמנתי, אלא כי זו האמת האובייקטיבית..

עניין ציבורי

המשמעות של “עניין ציבורי” הינה שמגנים לא רק על הכבוד שראוי שיהיה לאדם, אלא גם על הכבוד שיש לו בפועל, מפני כל פגיעה שאין בה עניין ציבורי או פרטי.

הגנת תום הלב

סעיף 15 לחוק קובע שתהיה הגנה טובה לנתבע, אם הוא יוכיח שני דברים:

1. הוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.
2. הוא עשה את הפרסום בתום לב.

סעיף 15 לחוק

את נסיבות ס’ 15 אפשר לחלק לכמה קבוצות:

1. סעיף 15(1) עוסק ביסוד הנפשי של העוולה, ואומר שהיעדר יסוד נפשי יהווה הגנה במצב אחד בלבד (שרף): כאשר אדם מפרסם לשון הרע על אדם פיקטיבי, ומתברר שיש כזה, אז אם המפרסם לא ידע ולא היה צריך לדעת שיש אדם עם הנתונים של האדם הפיקטיבי, אז תהיה הגנה.
2. סעיף 15(2) דורש שתי דרישות מצטברות:
3. צריך שתהיה חובה “חוקית, מוסרית, או חברתית” לעשות את הפרסום שנעשה.
4. החובה צריכה להתקיים כלפי השומע. למשל: פרסום שמזהיר את הציבור מרמאי שפועל בשיטה מסוימת – יוגן.
5. סעיפים 15(4-7) עוסקים במצב של הבעת דעה. זו קבוצה מאוד מרכזית, כי הרבה אנשים טוענים שהם רק הביעו את דעתם (שרון נ. בנזימן). (האבחנה בין השניים תיעשה לפי הבנת הקורא הרגיל בשים לב לכלל הפרסום)

• לא כל הבעת דעת מוגנת, אלא רק הבעת דעה בנסיבות מסוימות.
• דעות תמיד מבוססות על עובדות. הפסיקה עסקה הרבה ביחס בין הדברים, וקבעה: צריך להביא בפרסום את העובדות העיקריות שעליהן מבוססות הדעות (אלא אם יש להניח שהקורא ידע אותן); 2. צריך הפרדה ברורה בין העובדות לדעות; 3. צריך שהעובדות יהיו נכונות (חוץ מפרטי לוואי); 4. צריך שהדעות יהיו מסקנה סבירה מן העובדות.

4. סעיפים 15(3 ו- 10) עוסקים במצבים של מעין הגנה עצמית.

סעיף 15(3) עוסק בהגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או של מישהו שהמפרסם מעוניין בו, והפרסום צריך להיות מוגבל (מבחינה תוכנית ומבחינת המכותבים) למה שדרוש להגנה על העניין האישי הכשר.

סעיף 15(10) עוסק במצב שבו הפרסום הנתבע הוא הכחשה או גינוי של לשון הרע קודמת. כאן, לא נדרש שלשון הרע הקודמת תתייחס דווקא למישהו שקשור למכחיש.

5. סעיפים 5(2 ו- 8) עוסקים במצבים שבהם אדם עושה את הפרסום במטרה להועיל לחברה.

ס”ק 8 עוסק בהגשת תלונות לרשות שמוסמכת לחקור בעניין נשוא התלונה, או למי שממונה על הנפגע בקשר לעניין נשוא התלונה. הפסיקה אמרה בעניין זה שהתלונה תהיה מוגנת, בלי קשר למניע שבגינו הוגשה, ובלבד שהמתלונן האמין באמיתות החשדות שבגינן הוגשה תלונה (ריימר נ. רייבר).

תום הלב

לשם הוכחת תום הלב יש כמה דברים שצריך לבדוק:

ישנן שתי דרכים להוכחת תום לב או היעדר תום לב:

1. להוכיח מהותית שהיה (או לא היה) תום לב.
2. להשתמש בחזקות שבסעיף לחוק16. (פדרמן נ. טרנר; הארץ נ. מזרחי).

חזקות סעיף 16 לחוק ניתנות לסתירה, ולכן גם הוכחתן לא מונעת מלהביא הוכחה ישירה לתום או לחוסר תום הלב.

סעיף 16(א) לחוק קובע חזקת תום לב, אם הנתבע מוכיח את התקיימות הנסיבה של סעיף 15 לחוק שלה הוא טוען, ושהפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן הנסיבות.

יש כמה גורמים שישפיעו על שאלת סבירות הפרסום. גורם מרכזי בשקילת הסבירות, הוא האם ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום תוך הקטנת הפגיעה פדרמן נ. טרנר. גורם חשוב נוסף בקביעת הסבירות, כשמדובר בפרסומים עובדתיים הוא האם מדובר בפרסום נכון או לא, ומה מידת מרחקו של הפרסום מהאמת (פלוס נ. חלוץ) גורם אחר שמשפיע על סבירות הפרסום הוא הסגנון: ע”א 4607/92 הרב קליין נ. רונן: תיאור מבזה ומשפיל: (“קטן ומרושע”) אינו בגדר הסביר, גם בשביל מבקרי ביקורת.

סעיף 16(ב) -לחוק כולל שלוש חזקות להוכחת חוסר תום לב שהנטל להוכחתן על הנתבע.

שתי החלופות הראשונות דורשות מהתובע הוכחה פוזיטיבית שהפרסום שקרי.

חוץ משקריות הפרסום, החלופות האלה דורשות שהתובע יוכיח כי המפרסם לא האמין באמיתות הפרסום או לא נקט אמצעים לבדוק אמיתות הפרסום.

שאלת סבירות האמצעים שנבדקו, תלויה בסוג הפרסום: אם מדובר על תלונה במשטרה לא צריך לבקש את תגובת הנפגע או להצליב מקורות, אבל בפרסום בעיתון הפסיקה דורשת כן לעשות את זה (פלוס נ. חלוץ, אלמוג, שרף, חתוקה)

3. החלופה השלישית לא דורשת להוכיח את שקריות הפרסום, אלא רק להוכיח שהמפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מהדרוש.

פרסום

אחרי שהתובע הוכיח שיש לשון הרע, עליו להוכיח כי הנתבע פרסם את לשון הרע לאדם אחד זולת הנפגע (סעיף 7 לחוק). מחד, אין צורך דווקא פרסום לרבים: גם כשאני לוחש משהו לשכן שלי, זה פרסום לצורך החוק. מאידך, פרסום לנפגע עצמו לא מקים עוולה, כי מה שמוגן בעיני החוק זה המוניטין של התובע בעיני הציבור, ואם רק הנפגע שמע את הדברים, אז המוניטין שלו בעיני הציבור לא נפגעו.

הגדרת הפרסום הנמצאת בס’ 2 הינה הגדרה מרחיבה. בפועל, פרסום זה עשיית מעשה שגורם להבאת דבר לתודעתו של אחר.