בעידן שבו כל אחד מאיתנו הוא ערוץ תקשורת בפני עצמו, לצד חופש הביטוי והיכולת להגיע לקהל רחב בלחיצת כפתור, מתעוררות גם סכנות משפטיות ממשיות, כאשר סרטון קצר, תגובה ספונטנית או שיתוף תמים עלולים להביא לתביעת לשון הרע.
האם יצא לכם לפרסם פוסט כועס, להגיב בחריפות בסטורי, לשתף תוכן ביקורתי או להעלות סרטון נוקב לטיקטוק? בעידן הפייסבוק, האינסטגרם והטיקטוק, כל פעולה כזו יכולה לעמוד במוקד של תביעת לשון הרע.
כיום, תביעות לשון הרע כבר לא שייכות רק לעיתונאים ופוליטיקאים. הן חלק מהמציאות היומיומית של כולנו. יתרה מכך, תביעות לשון הרע בעידן הדיגיטלי מציבות אתגרים ייחודיים שלא היו בעבר, החל במורכבות של תיעוד תוכן מתחלף, דרך הפצה ויראלית חסרת שליטה, ועד לקשיים בזיהוי מפרסמים אנונימיים.
במדריך הבא נבין מתי שיתוף או תגובה יוצרים אחריות משפטית, ואילו כלים עומדים לרשות מי שנפגע מתוכן פוגעני, גם כשהתוכן נמחק או פורסם מפרופיל אנונימי. נבחן את הקשיים באיסוף ראיות, את השפעת האלגוריתמים על הפצת תוכן, ונציע דרכי פעולה למי שמבקש להגן על שמו הטוב בעידן שבו כל פוסט עלול להפוך לתביעה.
בהתאם לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא כל פרסום שעלול להשפיל אדם, לפגוע בשמו הטוב, לבזותו בעיני אחרים או לפגוע בפרנסתו.
החוק חל כמעט על כל סוגי הפרסומים ובכלל זה: תגובות, סרטונים, פוסטים, שיתופים וסטוריז. גם אם לא צוינה במפורש זהות הנפגע, הפרסום עדיין עשוי להיחשב ללשון הרע, כל עוד ניתן להבין במי מדובר.
יצוין כי במקרים מסוימים, גם אם הדברים שפורסמו מהווים לשון הרע, ייתכן שהמשתמש ייהנה מהגנות הקבועות בחוק, אם יוכיח שהפרסום היה נכון, או נעשה בתום לב או ביטא דעה לגיטימית.
חשוב לזכור: משתמשים רבים ברשתות החברתיות מסתמכים בעיניים כמעט עצומות על הגנת הבעת דעה. אולם לא תמיד מדובר בהגנה שקל להוכיחה שכן היא תלויה בתנאים מצטברים. על כל פנים, ככלל, ההבחנה בין עובדה לדעה נקבעת לפי תוכן הדברים, ההקשר שבו נאמרו, הדרך שבה הוצגו, ובעיקר כיצד יובן הפרסום בעיני הקורא הסביר.
יצוין כי בית המשפט רשאי לפי שיקול דעתו לפסוק פיצוי בגין לשון הרע גם ללא הוכחת נזק ממשי של עד כ – 80,000 ₪, ואף כ – 160,000 ₪, אם יוכח שהייתה כוונה לפגוע.
טיקטוק, אינסטגרם רילס ופלטפורמות וידיאו אחרות הפכו בשנים האחרונות לזירות להפצת תוכן עוצמתיות במיוחד, אבל גם מציבים אתגרים משפטיים ממשיים ואף מנוגדים.
מצד אחד, הפצה ויראלית מהירה יכולה לגרום שתוכן פוגעני יגיע לאלפי אנשים תוך דקות, ואף יישמר על ידם, גם אם יוסר על ידי היוצר.
בנוסף, האלגוריתמים של טיקטוק ופלטפורמות דומות אינם ניטרליים, אלא הם בנויים לקדם תוכן שמייצר מעורבות גבוהה, כגון כזה שהוא רגשי או שנוי במחלוקת. בהמשך לכך, תוכן פוגעני עשוי לקבל דחיפה אוטומטית ולהיות מופץ לקהל רחב הרבה יותר לחוג החברים של המשתמש.
בהתאם לדין, ככל שהתוכן הפוגעני הופץ לקהל רחב יותר, בין אם בכוונה תחילה ובין אם בעקבות פעולתו של האלגוריתם.
בזכות האלגוריתם, כך גובר הנזק האפשרי לשמו הטוב של הנפגע. בהמשך לכך, בהערכת היקף הפגיעה ובקביעת גובה הפיצויים, בית המשפט יביא בחשבון גם את מידת החשיפה שנוצרה עקב הפצה ויראלית לאלפי אנשים באמצעות האלגוריתם, גם אם המפרסם לא שלט בכך ישירות וגם אם הפרסום היה בן מספר שניות בלבד.
מצד שני, דווקא בשל האופי המתחלף של הפלטפורמות, סרטונים שנמחקים אוטומטית, סטוריז נעלמים ותוכן שזמין לזמן מוגבל, קיים קושי ממשי לעקוב אחר הפרסום או לשחזר את התפוצה שלו. עובדה זו מקשה לעיתים על הצד הנפגע להוכיח את עצם הפרסום או את היקף הנזק שנגרם, ומשבשת את מהלך איסוף הראיות.
רבים טועים לחשוב שאם הם בעצמם לא כתבו את התוכן הפוגעני, אין להם כל אחריות. מדובר בטעות.
מבחינה משפטית, שיתוף של תוכן פוגעני, כמו גם שיתוף מחדש (“ריפוסט”) עשוי להיחשב כפרסום עצמאי, גם אם המשתף לא כתב את הדברים. זאת במיוחד אם השיתוף כולל הבעת תמיכה, עידוד או תוספת אישית, כמו תגובה, אימוג’י, או כיתוב שמחזק את המסר הפוגעני או מפיץ אותו לקהל חדש.
לעומת זאת, סימון “אהבתי” (“לייק”) בלבד, ללא תוספת, אינו נחשב בדרך כלל לפרסום עצמאי שמקים אחריות בלשון הרע. אולם, עדיין מומלץ להיזהר מהקשרים שבהם גם לייק עשוי להיתפס כהבעת עמדה בעייתית, במיוחד כאשר הוא נעשה על תוכן קיצוני או משפיל במיוחד.
ההבדל בגישות השונות בין לייק לשיתוף טמון בכוונת המשתמש; תכליתה של פעולת הלייק היא הבעת רגש כלפי הפרסום, ואילו הפצתו הנוספת היא רק בגדר תוצר נלווה אפשרי של הרגש. לעומת זאת, תכליתה של פעולת השיתוף היא להעביר תוכן ולחשוף אותו הלאה, ועל כן בתי המשפט רואים בה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע.
אחת ההתפתחויות המאתגרות ביותר בעידן הרשתות החברתיות היא הופעתם של תכנים “זמניים”, כמו סטוריז, שנמחקים אוטומטית לאחר זמן קצר.
תוכן כזה עשוי להכיל לשון הרע, אך כאמור עקב אופי הזמני, קיים קושי ממשי להוכיח את עצם קיומו או להפנות אליו כראיה משפטית.
בהמשך לכך, כאשר מדובר בתוכן שנמחק אוטומטית, חשוב לפעול במהירות. הדרך היעילה ביותר לתעד פרסום כזה היא באמצעות צילום מסך, הקלטת מסך, או שימוש בכלים טכנולוגיים חיצוניים המאפשרים לשמור את התוכן לפני שיימחק. כל עיכוב עלול להוביל לאובדן ראיות, מה שיקשה על הוכחת קיומו של הפרסום בבית המשפט.
עם זאת, גם אם לא הספקתם לתעד את התוכן לפני שנמחק, אל תתייאשו. ייתכן שבית המשפט יכיר בפרסום, אם ניתן להציג עדויות עקיפות כמו תגובות, עדים שראו את התוכן, או דיווחים מהזמן שבו הפוסט היה באוויר.
גם בקבוצות “סגורות” וקטנות כמו קבוצות ווטסאפ משפחתיות, קבוצות פייסבוק פרטיות או שיחות, אין חסינות אוטומטית מפני תביעת לשון הרע. זאת, שכן על פי חוק איסור לשון הרע, עצם העובדה שהפרסום, בעל פה או בכתב, הופץ אפילו לאדם אחד נוסף, עלולה להספיק כדי להיחשב כעילה לתביעה.
בהמשך לכך, גם במרחבים שנראים פרטיים, מומלץ לחשוב פעמיים לפני שמפרסמים אמירה שעלולה להיחשב כפוגענית.
עם זאת, נסיבות כגון קבוצה מצומצמת מאוד, רמת סגירות גבוהה וציפייה טבעית לסודיות מצד המשתתפים, עשויות להשפיע על האופן שבו בית המשפט יבחן את המקרה, ולעיתים גם על שיעור הפיצוי שייפסק.
בעבר (הלא כל כך רחוק), תביעות לשון הרע היו רלוונטיות בעיקר לעיתונים, כתבים ואנשי ציבור. כך למשל, אם אדם מצא עצמו נפגע מכתבה בעיתון, הוא היה פשוט שומר את הגיליון הפיזי של העיתון ומצרף אותו כראיה לכתב התביעה.
כיום, לעומת זאת, כאשר לשון הרע מופצת באמצעות סטורי שנעלם תוך 24 שעות או טוקבק שמוסר רגע לאחר פרסומו, נדרשת תגובה מהירה, יצירתיות ולעיתים גם הבנה טכנית.
ברוב המקרים, הדרך היעילה ביותר לתעד תוכן פוגעני בזירה הדיגיטלית היא באמצעות צילום מסך, הקלטת מסך או שמירה של הקישור הישיר לפרסום. ככל שניתן, חשוב לשמור על “שרשרת הוכחות”, כלומר לתעד מתי ראיתם את התוכן, באיזו פלטפורמה, ממי הגיע, ומי עוד נחשף אליו. כל פרט כזה עשוי לסייע בהוכחת המקרה.
במקרים מסוימים, ניתן גם לפנות לפלטפורמה עצמה בבקשה לקבלת נתוני גישה, תיעוד פעילות או מידע על המשתמש שפרסם את התוכן. במקרים מורכבים יותר, ניתן לפנות לעורך דין או לגורמים טכנולוגיים המתמחים באיסוף וניתוח ראיות דיגיטליות.
זכרו: הצלחה בתביעת לשון הרע בעידן הדיגיטלי אינה תלויה רק במה שפורסם, אלא גם ביכולת להוכיח מתי, איפה, על ידי מי וכמה אנשים נחשפו לתוכן הפוגעני. תיעוד נכון, מוקדם ויסודי עשוי לעשות את ההבדל בין תביעה שנסגרת מחוסר ראיות, לבין תביעה שמובילה לפיצוי משמעותי.
אחד האתגרים הבולטים בתביעות לשון הרע בעידן הדיגיטלי הוא התמודדות עם פרסומים פוגעניים שמקורם בפרופילים מזויפים או מפרסמים אנונימיים. במקרים אלו, היעדר זהות ברורה של המפרסם, מקשה על נקיטת צעדים משפטיים ישירים.
אחת הדרכים להתמודד עם מצב זה היא הגשת בקשה לבית המשפט לחשיפת פרטי המפרסם האנונימי, בין אם מדובר בכתובתIP , פרטי התחברות או מידע טכני אחר.
עם זאת, נכון להיום, טרם נחקק בישראל חוק מפורש המסדיר חשיפת זהות של גולשים אנונימיים, אף שהצעת חוק בנושא הונחה על שולחן הכנסת בינואר 2025.
בהיעדר הסדרה חקיקתית, נקטו בתי המשפט בגישות שונות: יש שבחרו לדחות את הבקשות על הסף בטענה להעדר סמכות או חשש לפגיעה בלתי מוצדקת בפרטיות ואחרים נענו לבקשות, אך רק בכפוף לעמידה בתנאים מחמירים, כגון הצגת ראיות מקדמיות לקיום עילת תביעה ולפגיעה ממשית.
הלכה למעשה, הדבר הופך את ההתמודדות עם פרופילים מזויפים למורכבת, במיוחד כאשר אין תשתית ראייתית נוספת שמובילה לזהות המפרסם. לעיתים, נדרשת עבודת מחקר דיגיטלית מקיפה, הכוללת הצלבת פרטים, בדיקת דפוסי שפה, זמן פרסום, קהלים רלוונטיים ועוד, במטרה לנסות ולזהות את המפרסם.
לצד זאת, גם אם לא ניתן לחשוף את זהות המפרסם, ייתכן שניתן לפנות לפלטפורמה בדרישה לעצור את המשך ההפצה או להגיש תביעה נגד גורמים אחרים הקשורים לפרסום, כמו משתפים, מעודדים או מפיצים חוזרים.
בהמשך לכך, בכל מקרה של פרסום אנונימי או פגיעה שמקורה בפרופיל מזויף, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי על ידי עורך דין בעל ניסיון בלשון הרע דיגיטלית בהקדם האפשרי.
אין ספק כי כלל אצבע טוב בעידן הדיגיטלי הוא לחשוב היטב בטרם כל פרסום, גם אם הוא מיועד למעגל מצומצם וגם אם מדובר ב “שיתוף” בלבד.
עם זאת, חשוב להבחין בין תביעות לשון הרע לגיטימיות, לבין תביעות שמטרתן להרתיע, להלך אימים או להשתיק ביקורת ציבורית לגיטימית. תביעות כאלה מכונות תביעות השתקה (SLAPP) והן הפכו לנפוצות במיוחד ברשתות החברתיות.
בבסיס תביעות השתקה עומדים אנשים פרטיים שמותחים ביקורת על גורמים כגון יזמים, תאגידים, נציגי ציבור או בעלי תפקידים. בתגובה, במקום להתמודד עם הביקורת, האחרונים מגישים תביעה כספית מרתיעה, לעיתים על סכומים אסטרונומיים, במטרה לייצר אפקט מצנן. מדובר בתופעה מדאיגה, שמערערת את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת.
בתי המשפט בישראל הכירו בקיומן של תביעות השתקה, ולעיתים אף הטילו הוצאות על תובעים שניצלו את מנגנון לשון הרע לרעה.
דוגמא טובה לתביעת השתקה ניתן למצוא בתביעה שהוגשה לאחרונה על ידי יזם כנגד דיירים במגדל דירות חדש בבת ים. הדיירים מחו בקבוצת ווטסאפ של הבניין על דמי ניהול מופרזים שנגבו מהם על ידי חברת ניהול, כאשר חלק מהסכומים חזרו ליזם כ”עמלה”. בתגובה, היזם הגיש תביעת לשון הרע על סך 2.2 מיליון ₪ כנגד חלק מהדיירים. הדיירים, שיוצגו על ידי הכותב, טענו מנגד כי עומדות להן ההגנות שבחוק (אמת דיברתי, תום הלב והבעת דעה). בית המשפט קיבל את טענות הדיירים, דחה כמעט את כל רכיבי התביעה, ופסק לתובעים פיצוי מזערי בלבד. פסק הדין משדר מסר ברור: ביקורת עניינית בתום לב אינה עילה מוצדקת להשתקת צרכנים (ת”א 44947-02-20).
אם קיבלתם מכתב התראה בעקבות פרסום שלכם, אל תיבהלו ואל תמהרו להסירו מיד. ייתכן מאוד שמדובר בביקורת מותרת, ושעומדות לכם הגנות חזקות. במקרים כאלה, מומלץ לפנות מיידית לייעוץ משפטי על ידי עורך דין המתמחה בלשון הרע על מנת להבין את מצבכם המשפטי ולשקול צעדים מתאימים.
בעידן שבו פרסום משמיץ יכול להתפשט בתוך דקות ולהישאר ברשת שנים, חשוב לדעת לזהות את הרגע הנכון לפנות לעורך דין המתמחה בלשון הרע דיגיטלית.
הנה כמה מצבים שמחייבים ייעוץ משפטי מקצועי:
אם נפגעתם מפרסום בפלטפורמות דיגיטליות, אל תחכו. הזמן פועל לרעתכם. ייעוץ משפטי מוקדם עשוי לא רק להקטין נזק, אלא גם לשנות את כל תמונת המצב.
המהפכה הדיגיטלית העניקה לכל אחד מאיתנו כוח תקשורתי אדיר, אך גם אחריות כבדה. בלחיצת כפתור אחת, אנו יכולים לפרסם, לשתף ולהגיב, אך גם לחשוף את עצמנו לתביעות משפטיות שלא חלמנו עליהן. מנגד, רבים מוצאים את עצמם נפגעים מפרסומים כואבים, שקריים ולעיתים אף אנונימיים, אך אינם יודעים כיצד לפעול.
כמי שעוסק בקניין רוחני, בזכויות דיגיטליות ובלשון הרע, אני ממליץ לכל מי שנפגע או מתלבט, לא להישאר לבד. התייעצות מוקדמת עם עורך דין בעל ניסיון בתחום עשויה לחסוך עוגמת נפש, לעצור הפצה מזיקה, ולעזור בקבלת פיצוי הולם.
עו”ד סער גרשוני הוא בעל תואר שני במשפט וטכנולוגיה אשר מאחוריו שנים של ניסיון בייצוג וייעוץ לבעלי זכויות קניין רוחני, הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי. עו”ד גרשוני מתמחה במתן ייעוץ אסטרטגי לחברות, החל משלב הקמתן וכלה במכירתן.
