בעידן ה־ Deepfake אין עוד דבר שאי אפשר לשכפל. לא רק תמונות ווידאו, אלא גם את הקול האנושי עצמו. אותו קול יכול לשיר, לקרוא טקסט בקול ולהביע דעות שמעולם לא הוחזקו. אולם, האם זה חוקי?
דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם מתעוררים בבוקר למשמע קולה החושני של מרילין מונרו, הבוקע מאפליקציית השעון המעורר ומברך אתכם ליום חדש. בדרך לעבודה, ברדיו, שמעון פרס מקריין תשדיר תעמולה של מפלגת ימין. מיד לאחריו, אריאל שרון ממליץ על בחירה במפלגת שמאל. במשרד, קולו של השחקן האגדי מייקל קיין מקריא לכם את המיילים שהצטברו בתיבת הדואר ולפני השינה אתם מאזינים לספר אודיו בקולו האינטימי והמוכר של אריק איינשטיין.
מבחינה טכנולוגית, כבר אין מדובר במדע בדיוני. תוכנות בינה מלאכותית מאפשרות כיום שכפול קול באופן זמין וזול, וברוב המקרים כל שנדרש הוא הקלטה קצרה של כ-30 שניות בלבד. בתוך דקות ספורות ניתן לייצר קול מלאכותי, משכנע ומדויק להפליא, כזה שבלתי אפשרי להבחין בינו לבין המקור האנושי.
אולם, בעוד שהטכנולוגיה מאפשרת חיקוי מושלם של הקול האנושי, המשפט הישראלי עדיין מתקשה להגדיר מה גבולות השימוש בקול של אחר, ומה בעצם ניתן לעשות כאשר מישהו משכפל ללא רשות את הקול שלך או של אדם אהוב.
זכויות יוצרים הן זכויות משפטיות המוענקות ליוצרי יצירות, ומקנות להם את הזכות להתיר או לאסור שימוש ביצירתם ללא הסכמתם. ההגנה נמשכת עד 70 שנה לאחר מות היוצר, ולאחר מכן הופכת היצירה לנחלת הכלל.
בהמשך לכך, המחשבה הראשונה של רוב האנשים היא כי שימוש בקול ללא היתר מהווה בהכרח הפרת זכויות יוצרים. ואולם, תפיסה זו אינה מדויקת. במשפט הישראלי, קול כשלעצמו (הטון, הצבע והאופן שבו אדם מדבר) אינו נחשב ל “יצירה”, ולכן אינו זוכה להגנה ישירה. ההגנה המשפטית חלה רק על ההקלטה או היצירה שבה הקול מופיע (למשל: שירים, נאומים, ופודקאסטים), אך לא על הקול כמאפיין אישי עצמאי.
במילים אחרות, אם אמן שר שיר, זכויות היוצרים יגנו על השיר ועל ההקלטה הספציפית, אך אם אלגוריתם משכפל את הקול של האמן הזה כדי, למשל, לקרוא ספר אודיו, אין על כך הגנת זכויות יוצרים ישירה.
העובדה שזכויות יוצרים אינן מגינות על הקול כשלעצמו אינה אומרת ששכפול קול הוא בהכרח חסין מביקורת משפטית. היא רק אומרת שהמאבק אינו מתנהל בזירה “הקלאסית”, אלא נודד לשדות משפטיים אחרים.
אחד המסלולים המרכזיים שבהם ניתן לתקוף שימוש בקול משוכפל הוא חוק הגנת הפרטיות. החוק אוסר על שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח. בניגוד לדיני זכויות יוצרים, הגנה זו אינה מותנית בכך שהקול יהווה חלק מיצירה מוגנת, אלא מתמקדת בעצם הניצול המסחרי של מאפיין אישי מזהה ללא הסכמה.
בהמשך לכך, שכפול קול של ידוען או אדם פרטי ושילובו למשל, בפרסומת, אפליקציה מסחרית, או ספר אודיו בתשלום, עלול להיחשב כפגיעה בפרטיות לשם רווח, מזכה את הנפגע בזכות לתבוע פיצויים, גם אם לא נגרם לו נזק ממשי.
מסלול משפטי נוסף הוא דיני ההטעיה וגניבת העין. כאשר קול משוכפל משמש באופן היוצר רושם כי מדובר בדובר האמיתי עלול להיווצר מצג שווא כלפי הציבור. השאלה כאן אינה מי הבעלים של הקול, אלא האם אדם סביר היה סבור כי מדובר בקולו האותנטי של הדובר, והאם המצג הזה השפיע על החלטותיו. בנסיבות כאלה, הנפגע רשאי לטעון כי נעשה שימוש מטעה בזהותו הקולית, ואף להגיש תביעת פיצויים ובקשה להסרה.
בנסיבות מסוימות, שכפול קול עשוי להקים גם עילת תביעה בלשון הרע. אם באמצעות קול משוכפל מיוחסים לאדם דברים פוגעניים, שקריים או מבזים, הדבר עלול לפגוע בשמו הטוב ובמוניטין שצבר. כאן, השימוש בקול אינו העוולה כשלעצמו, אך דווקא משום שהקול מזוהה עם האדם, הפגיעה עלולה להיות חמורה ומיידית.
יצוין כי עבור אנשי תקשורת, קריינים ואמנים, הקול הוא לעיתים כלי העבודה המרכזי. ייחוס אמירות שלא נאמרו מעולם, בקול המזוהה עמם, עלול לגרום לנזק מקצועי ותדמיתי משמעותי, גם אם השימוש נעשה “רק” באמצעות אלגוריתם.
עילת עשיית עושר ולא במשפט קמה כאשר אדם מפיק טובת הנאה או רווח על חשבון זולתו, ללא הצדקה משפטית. בניגוד לזכויות יוצרים, אין כאן דרישה להוכיח הפרה של זכות קניינית מוגדרת, אלא די בכך שיוכח כי נעשה שימוש במשאב של אחר, וכי השימוש הזה הוביל להתעשרות לא מוצדקת.
על כן, כאשר קולו של אדם משוכפל באמצעות בינה מלאכותית ומשמש לצרכים מסחריים, במיוחד כאשר מדובר בקול מזוהה ובעל ערך כלכלי, ניתן לטעון כי המשתמש בקול הפיק רווחים תוך עשיית שימוש בנכס שאינו שלו. במצב כזה, גם אם לא הופרה יצירה מוגנת, עשויה לקום עילה להשבת הרווחים שהופקו מן השימוש בקול.
המתח בין הטכנולוגיה למשפט מתחדד היטב בפרשה שפורסמה לאחרונה בתקשורת במסגרתה הוגשה תביעה נגד השדרן דידי הררי. הקריין אוהד ארקין טוען כי בתוכניתו של הררי ברדיו דרום נעשה שימוש במודל בינה מלאכותית לצורך יצירת “קול דיגיטלי זהה” לקולו, ששודר שוב ושוב, תוך יצירת מצג כאילו מדובר בקולו האותנטי. התביעה נשענה על שילוב של עילות ובכלל זה: פגיעה בפרטיות, הטעיה, פגיעה במוניטין, לשון הרע ואף הפרת זכויות יוצרים.
התביעה נמצאת רק בתחילתה, וטרם התבררה לגופה בבית המשפט. מבלי לקבוע עמדה כלשהי לגופו של עניין, כבר עתה ברור כי מדובר במקרה מבחן חשוב, הממחיש את הפער ההולך וגדל בין היכולות הטכנולוגיות המתקדמות לבין המסגרת המשפטית הקיימת.
שאלת השימוש בקול מסתבכת עוד יותר כאשר מדובר באנשים שהלכו לעולמם. כאמור זכויות יוצרים פוקעות 70 שנה לאחר מות היוצר וחלוף הזמן שוחק במקרים רבים אף את עילות הפרטיות, הטעיה, לשון הרע ועשיית עושר. במילים אחרות, ככל שחולף הזמן, כך נחלשת הזיקה המשפטית בין הקול לבין האדם שמאחוריו, והיכולת של יורשיו או של גורמים אחרים לטעון לפגיעה מצטמצמת.
עם זאת, היחלשות העילות המשפטיות, אינה בהכרח מתירה כל שימוש. גם כאשר מדובר בקולו של נפטר, עשויות להתעורר שאלות של כבוד המת, פגיעה ברגשות הציבור, או יצירת מצג מטעה כלפי מאזינים הסבורים כי מדובר בחומר אותנטי. יתרה מכך, כאשר השימוש בקול נעשה לצרכים מסחריים ברורים, ובמיוחד כאשר הוא מנוגד לאופיו, לערכיו או לרצונו המשוער של הנפטר, מתחדדת אי הנוחות וגוברים הסיכויים להתערבות משפטית.
בארצות הברית התפתח לאורך השנים מסלול משפטי ברור ומובחן יותר להגנה על קולו של אדם, וזאת במסגרת הדוקטרינה המכונה “זכות הפרסום” (Right of publicity). זכות זו מעניקה לאדם שליטה בלעדית בשימוש המסחרי בזהותו, ובכלל זה בשמו, בדמותו, בתדמיתו ואף בקולו.
אין מדובר בזכות יוצרים, אלא בזכות אישית-קניינית, שמטרתה למנוע ניצול מסחרי של זהות אדם ללא הסכמתו. חשוב להדגיש כי אין מדובר בזכות המעוגנת בחוק פדרלי אחיד, אלא בהסדרים מדינתיים, ולכן היקף ההגנה ותנאיה משתנים ממדינה למדינה. לא במפתיע, קליפורניה נחשבת למדינה המעניקה את ההגנה הרחבה והמפותחת ביותר בתחום זה.
בניגוד לארצות הברית, אין בישראל סעיף חוק אחד הקובע כי לאדם קיימת זכות לפרסום. עם זאת, בית המשפט העליון בישראל הכיר בעקיפין בזכות זו באמצעות עילות משפטיות קיימות, ובראשן דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע”א 8483/02 אלוניאל נ’ אריאל מקדונלד). בפסיקה מאוחרת יותר, בית המשפט המחוזי בישראל אף הרחיב את תחולת הזכות לפרסום כך שתחול גם 25 שנים לאחר מותו של אדם (ת”א 11740-03-13 Fundacio Gala Salvador Dali נ’ וי.אס.מרקטינג (ישראל 2005) בע”מ ואח’). עם זאת, הלכה זו, טרם אושרה או נדחתה על ידי בית המשפט העליון.
פתרון המתח המשפטי סביב העתקת קול טמון בהסכמה מפורשת ורישוי. במקום לאסור לחלוטין את הטכנולוגיה, גורמים בתעשיית הבידור העולמית מאמצים מודל עסקי חדשני, המשלב בינה מלאכותית עם שליטה בלעדית של בעל הקול. כך למשל, על פי פרסומים בתקשורת, השחקנים מת’יו מקונוהיי, מייקל קיין וג’ודי דנץ’, מכרו את הזכויות על קולותיהם לחברות טכנולוגיה וסטארט-אפים המתמחים ב AI קולי.
במסגרת מודל זה, הכוכבים אינם מוכרים את קולם באופן מוחלט, אלא מעניקים רישיון שימוש מבוקר לצורך הפקת תוכן חדש (כגון דיבוב לשפות אחרות, הקראת מיילים או ספרים קוליים). היתרון הוא כפול: השחקן שומר על השליטה בקולו ויכול למנוע שימושים שאינם תואמים את ערכיו, ובתמורה, הוא מקבל תמלוגים עבור כל שימוש מסחרי באווטאר הקולי שלו.
מודל הרישוי האקטיבי מנטרל את מרבית העילות המשפטיות, הוא מעגן את ההסכמה מראש, מונע הטעיה ומבטיח שהרווחים נצברים באופן חוקי. ככל הנראה זהו הכיוון אליו תצעד תעשיית הבידור העולמית בנוגע לשימוש בקולות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית.
קול הוא הרבה יותר מתדרים העוברים באוויר. הוא מזהה את האדם, מייצג אותו ויכול, בעולם של בינה מלאכותית, גם להיות מנוצל בקלות.
כדי להתמודד ביעילות עם האתגרים של טכנולוגיית ה- Deepfake, פנייה מוקדמת לעורך דין בעל ניסיון בקניין רוחני וטכנולוגיה היא קריטית, הן למען הגנה על זכויותיו של בעל הקול, והן למען גופים המבקשים להשתמש בטכנולוגיה באופן חוקי ומבוקר.
זכרו: בעידן שבו אפשר לשכפל קול בלחיצת כפתור, שתיקה משפטית כבר אינה אופציה.
עו”ד סער גרשוני הוא בעל תואר שני במשפט וטכנולוגיה אשר מאחוריו שנים של ניסיון בייצוג וייעוץ לבעלי זכויות קניין רוחני, הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי. עו”ד גרשוני מתמחה במתן ייעוץ אסטרטגי לחברות, החל משלב הקמתן וכלה במכירתן.
