שני עסקים הסכימו להשתמש בשם דומה – אבל המדינה לא הסכימה
פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון קובע: גם אם שני גופים חותמים ביניהם על הסכם המאפשר שימוש בשמות דומים – רשם סימני המסחר אינו מחויב לאשר את הרישום. אם קיים סיכון ממשי להטעיית הציבור, הוא רשאי להטיל מגבלות ואף לדחות את הבקשה לחלוטין.
מה קורה כששני עסקים מסכימים ביניהם להשתמש במותגים עם שמות כמעט זהים? האם ההסכמה ביניהם מספיקה כדי שרשם סימני המסחר יאשר את שניהם?
בפסק דין תקדימי שניתן באפריל 2025, ענה בית המשפט העליון על שאלה זו בצורה ברורה: הסכמות פרטיות בין בעלי מותגים אינן מחייבות את רשם סימני המסחר. גם כאשר נחתם בין הצדדים “הסכם דו-קיום”, שבמסגרתו הם מסכימים להשתמש במותג במקביל, לרשם קיימת הסמכות לבחון האם קיים חשש להטעיית הציבור, ובמקרים המתאימים גם להתערב או לסרב לבקשת הרישום.
ניתן לראות כי החוק מציב את טובת הציבור לפני ההבנות המסחריות והאינטרס למנוע בלבול בשוק חשוב יותר מהחופש העסקי של הצדדים להסכים ביניהם.
המצב המשפטי
סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר קובע כי אין לרשום סימן מסחר הזהה או דומה לסימן שכבר רשום, אם הדבר עלול להטעות את הציבור ולגרום לו לחשוב שמדובר באותו מוצר, שירות או מקור מסחרי.
עם זאת, סעיף 30(א) לפקודה פותח פתח לחריגה מהאיסור, ומאפשר לרשם סימני המסחר לאשר רישום של סימנים דומים או זהים, אם מתקיימות “נסיבות מיוחדות” המצדיקות זאת.
השאלה המשפטית המרכזית שנדונה בפסק הדין היא: האם הסכם דו-קיום בין שני גופים, שבמסגרתו אחד מהם מתיר לשני לרשום סימן הדומה לשלו, מהווה כשלעצמו “נסיבה מיוחדת” שמחייבת את הרשם לאשר את הרישום – או שמא גם בנסיבות כאלה רשאי הרשם להפעיל שיקול דעת עצמאי ולסרב לבקשה, אם הוא סבור כי קיים סיכון ממשי להטעיית הציבור?
סיפור המעשה
חברת שירותי כביסקל בע”מ, העוסקת בהשכרת מכונות כביסה ומתן שירותי כביסה מוסדיים, ביקשה לרשום את סימן המסחר “כביסקל”. ואולם, כבר היה קיים סימן מסחר דומה בשם “כביסכל”, הרשום על שם חברת פרפיום קלין.
על מנת למנוע התנגדות לרישום, חתמו שתי החברות על הסכם דו-קיום, במסגרתו פרפיום קלין הביעה את הסכמתה לרישום הסימן החדש, תוך התחייבות הדדית לפעול למניעת הטעיית לקוחות.
למרות זאת, רשם סימני המסחר קבע כי ההסכם אינו מחייב אותו. הוא ציין כי קיים דמיון חזותי ופונטי ממשי בין הסימנים, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשירותים הנרכשים לעיתים כ”מחוץ לשגרת החשיבה”, כלומר ללא תשומת לב קפדנית מצד הצרכנים.
בהתאם לכך, הרשם אישר את רישום הסימן “כביסקל” רק בכפוף לשני תנאים: הגבלת השימוש לשירותים מוסדיים, והוספת ניקוד פַּתָח לאות ק’, כך שהסימן יופיע כ”כביסקַל”.
המשיבה לא השלימה עם ההגבלות, וערערה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור וביטל את התנאים שהציב הרשם. בעקבות זאת, הגיש רשם סימני המסחר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדונה כערעור לכל דבר.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור
בית המשפט העליון קיבל את עמדת רשם סימני המסחר וקבע הלכה תקדימית: גם כאשר מוגש לרשם הסכם דו-קיום בין שני גופים, אין בכך כדי לשלול את שיקול דעתו או לחייבו לאשר את רישום הסימן. אם הרשם סבור כי ההסכם נגוע באי־חוקיות, או שקיים סיכון ממשי להטעיית הציבור – הוא רשאי ואף מחויב לדחות את הבקשה או להציב לה תנאים, לצורך הגנה על האינטרס הציבורי.
הסכם דו קיום אינו פוגע בסמכות הרשם
סעיף 30(א) לפקודת סימני המסחר מקנה לרשם סמכות לאשר רישום של סימנים דומים או זהים “אם מתקיימות נסיבות מיוחדות”.
לדברי בית המשפט העליון, לשון הסעיף מעניקה לרשם שיקול דעת רחב, לרבות האפשרות להתנות את הרישום בתנאים ובהגבלות שימצא לנכון. עוד הודגש כי אין בסעיף כל אינדיקציה לכך שסמכות זו מצטמצמת כאשר מוגש לו הסכם דו־קיום.
ככלל, יש ליתן תוקף להסכם דו-קיום
אף שלרשם סימני המסחר שמורה הסמכות לסרב לרישום או להתנותו במגבלות, בית המשפט העליון הבהיר כי ברוב המקרים, כאשר בעלי סימנים מתקשרים בהסכם דו־קיום, יש ליתן להסכם זה תוקף.
ככל שאין בו פגם או סיכון להטעיית הציבור, אין הצדקה שלא לכבד את רצונם החופשי של הצדדים ולהתיר את הרישום המקביל של סימני מסחר דומים.
במקרים חריגים, הרשם יכול לסרב
בית המשפט העליון הדגיש כי ככלל, הסכם דו־קיום משקף רצון חופשי של הצדדים ומיטיב עימם. אולם, טובתם של הצדדים להסכם אינה יכולה לבוא על חשבון הציבור.
במקרים שבהם מתן תוקף להסכם עלול לפגוע בצדדים שלישיים – ובעיקר בצרכנים העלולים לטעות ולבחור בשוגג בסימן חדש מתוך מחשבה כי מדובר במותג מוכר – הרשם מחויב להתערב.
במילים אחרות, אין לבטוח בהסכם דו-הקיום גופו ובכוונותיהם הצדדים. לדברי בית המשפט העליון, גם אם כוונות הצדדים להסכם הן טובות, אין די בכך כדי להבטיח הגנה מספקת על הצרכן.
הרשם מוסמך ואף נדרש להתנות את הרישום בתנאים ובהגבלות, כל אימת שיש בכך כדי לצמצם את הסיכון להטעיה ולשמור על בהירות והוגנות בשוק.
מן הכלל אל הפרט
בית המשפט העליון קבע כי במקרה הספציפי, לא רק שקיים דמיון מבלבל בין הסימנים “כביסכל” ו”כביסקל”, אלא שההסכם בין המשיבה לבין חברת פרפיום קלין לא כלל כל הגבלה על אופן השימוש בסימנים. בהיעדר מנגנונים ברורים למניעת בלבול, עלה חשש ממשי להטעיית הצרכנים.
בנסיבות אלו, ההגבלות שקבע רשם סימני המסחר, הגבלת השימוש לשירותים מוסדיים והוספת ניקוד לשם, נועדו לצמצם את הסיכון ולחזק את הבהירות המסחרית. לפיכך קבע בית המשפט כי הרשם פעל כדין ובמסגרת סמכותו, ולא נפל פגם בשיקול דעתו.
השורה התחתונה: הגנה על הציבור קודמת להסכמות פרטיות
פסק הדין של בית המשפט העליון מבהיר עיקרון חשוב: רשם סימני המסחר אינו רק מאשר טכני של הסכמים בין עסקים, אלא נושא באחריות להגן על הציבור הרחב. גם כאשר קיים הסכם דו־קיום בין בעלי סימנים דומים, אין בכך כדי לחייב את הרשם להתעלם מסיכון ממשי להטעיית צרכנים. טובת הציבור, אמון הצרכנים ותקינות השוק גוברים על אינטרסים מסחריים נקודתיים.
לכן, כל עסק המעוניין לרשום סימן מסחר, במיוחד אם קיים דמיון לסימן קיים, ראוי שיפנה לייעוץ משפטי מקצועי. עורך דין המתמחה בתחום סימני המסחר יוכל לסייע בניסוח הסכם דו־קיום אפקטיבי, להעריך את רמת הסיכון, וללוות את ההליך מול רשם סימני המסחר תוך מזעור סיכונים.
בעולם רווי מותגים, טעויות קטנות בשלב הרישום עלולות להפוך לקרבות משפטיים ממושכים. עורך דין מנוסה יוכל להכווין את העסק מראש להימנע מהסתבכות
עו”ד סער גרשוני מתמחה בקניין רוחני בכלל, וברישום סימני מסחר בפרט. עם למעלה מ-20 שנות ניסיון, ברשות עו”ד גרשוני כל הכלים למקסם את הזכויות המשפטיות שלך בתהליך רישום והגנה על סימני מסחר.
לייעוץ מקצועי ראשוני התקשרו עכשיו: 072-3305991
רע”א 5743/24
